חוקי נוזלים בטיסה: מה קובע בשער

חוקי הנוזלים בטיסה נקבעים על ידי הרגולטור לביטחון התעופה של שדה התעופה, ולא על ידי חברת התעופה שמוכרת את הכרטיס. עובדה אחת זו מסבירה את מרבית הבלבול ליד שולחן המגש: שני נוסעים באותה חברה, היוצאים באותו יום, יכולים להתמודד עם חוקים שונים משום שלשדות התעופה שלהם יש סורקים שונים. חוזה ההובלה של חברת התעופה חל על המזוודה; משטר הביטחון חל על מה שנכנס לתוכה.

היכן כתוב הכלל

באיחוד האירופי, מגבלת מיכל 100 מ”ל נובעת מתקנת הוועדה (EU) 2015/1998, הקובעת אמצעים מפורטים לתקנים בסיסיים משותפים בביטחון התעופה האזרחית. הממלכה המאוחדת מיישמת דרישות מקבילות באמצעות הנחיות הביטחון של משרד התחבורה. בארצות הברית, מינהל אבטחת התחבורה (TSA) קובע את כלל הנוזלים לפי 49 CFR Part 1540 ומפרסם אותו ככלל 3-1-1: מיכלים של 3.4 אונקיות (100 מ”ל) או פחות, בשקית אחת בגודל ליטר, שקית אחת לנוסע.

המספר הוא מגבלת מיכל, לא הקצאת נפח. בקבוק של 200 מ”ל שחציו מלא הוא עדיין מיכל של 200 מ”ל ואסור לפי הכלל. זה החלק שרוב הנוסעים מפרשים לא נכון, וזה החלק שקובע אם הבקבוק יוחרם במגש.

כלל 100 מ”ל והשקית השקופה היחידה

לפי המשטר הסטנדרטי, כל מיכל חייב להכיל לא יותר מ-100 מ”ל (3.4 אונקיות). כל המיכלים חייבים להיכנס לשקית פלסטיק שקופה אחת הניתנת לסגירה חוזרת. מידות השקית אינן קבועות בתקנה; שדות תעופה וחברות תעופה מפרסמים הנחיות משלהם, והנתונים שונים. השקית מוצגת בנפרד בנקודת הבידוק הביטחוני, ולא ארוזה בתוך מזוודת יד.

נוזלים הכרחיים מבחינה רפואית ומזון תינוקות מטופלים כחריגים ברוב המשטרים, אך החריג אינו אוטומטי. הוא בדרך כלל מחייב הצהרה בנקודת הבידוק ועשוי לחייב תיעוד. התנאים שונים לפי רגולטור ולפי שדה תעופה, כך שהנתון החל הוא זה שמפורסם על ידי שדה התעופה שבו משתמשים, נבדק במועד הנסיעה.

שדות תעופה שכבר לא מיישמים את כלל 100 מ”ל

חלק משדות התעופה התקינו סורקי טומוגרפיה ממוחשבת (CT) המייצרים תמונה תלת-ממדית של תכולת השקית. כאשר הרגולטור אישר את הציוד, מגבלת מיכל 100 מ”ל ודרישת השקית היחידה עשויות להתבטל. נוסעים בשדות תעופה אלה יכולים להשאיר נוזלים במזוודת היד, וגודל המיכל אינו עוד הגורם הקובע.

כאן הכלל שונה כעת לפי שדה תעופה ולא לפי חברת תעופה. נוסע היוצא משדה תעופה עם סורקי CT עשוי לשאת מיכל גדול יותר; נוסע הממשיך בטיסה משדה תעופה בלעדיהם יתמודד עם מגבלת 100 מ”ל בבידוק הביטחוני במעבר. המשטר החל הוא זה שבנקודת הבידוק שעוברים, ולא זה שבנקודת המוצא.

מכיוון שפריסת הסורקים אינה אחידה והאישורים משתנים, שום נתון עבור שדה תעופה מסוים אינו שייך לעמוד זה. עמוד הביטחון של שדה התעופה עצמו נושא את העמדה העדכנית, ויש לבדוק אותו לפני הנסיעה.

סוללות: מה נכנס לתא הנוסעים ומה לא

סוללות ליתיום כפופות להוראות הטכניות של הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO) ובארצות הברית ל-49 CFR Part 175. הן מטופלות כסחורה מסוכנת משום שתא ליתיום עלול להיכנס לבריחה תרמית, ואש בתא המטען קשה יותר להגיע אליה מאשר בתא הנוסעים.

דירוג ואט-שעה הוא הקובע. הוא מודפס על הסוללה או על המכשיר, והוא מחושב מהמתח ומדירוג אמפר-שעה. כאשר הדירוג אינו מסומן, הסוללה עשויה להידחות. הספים שונים לפי משטר ולפי חברה, והנתונים שייכים לעמודים לפי חברת תעופה שבהם כל אחד מתוארך.

מטענים ניידים: הפריט המוחרם לרוב

מטען נייד הוא סוללת ליתיום-יון רזרבית, והוא מטופל ככזה. עליו לנסוע בתא הנוסעים, עליו להיות מוגן מפני קצר חשמלי, ואסור להניחו במזוודה שנשלחת לבטן. הסיבה אינה ביורוקרטית: מטען נייד בתא המטען נמצא מחוץ להישג יד אם הוא נכשל, ובתא המטען אין מערכת כיבוי המיועדת לאש ליתיום.

ההחרמה הנפוצה ביותר אינה של פריט אסור. מדובר בפריט מותר במקום הלא נכון: מטען נייד שנארז במזוודה שנשלחת לבטן משום שהנוסע לא ידע שזו סוללה. השנייה בשכיחותה היא מטען נייד ללא סימון ואט-שעה גלוי, שהביטחון אינו יכול לאמת.

אבקות: הכלל שאינו כלל הנוזלים

חוקי האבקות בטיסה נפרדים מחוקי הנוזלים, והם מיושמים על ידי חלק מהרגולטורים ולא על ידי אחרים. בארצות הברית, TSA עשויה לדרוש שאבקות גדולות מ-12 אונקיות (350 מ”ל) יוצאו מהתיק לבדיקה נפרדת. באוסטרליה, המגבלה היא 350 מ”ל או 350 גרם לאבקות אנאורגניות. האיחוד האירופי יישם הגבלות על אבקות מסוימות בזמנים שונים.

התנאי שמשנה את התשובה הוא הרגולטור והתאריך. אבקה שפטורה בשדה תעופה אחד עשויה להיות נבדקת בנפרד באחר. הנתון אינו אוניברסלי, ועמוד הביטחון של שדה התעופה הוא זה שנושא אותו.

מה שאסור לטוס בכלל

רשימת מה שאסור לטוס נקבעת על ידי אותו משטר סחורות מסוכנות, והיא כוללת פריטים האסורים לחלוטין גם בתא הנוסעים וגם בתא המטען: חומרי נפץ, חומרים דליקים, מחמצנים, חומרים רעילים וחומרים רדיואקטיביים. חלק מהפריטים מותרים רק באישור חברת התעופה, וחלקם מותרים רק בתא הנוסעים או רק בתא המטען.

תנאי ההובלה של חברת התעופה עשויים להיות מחמירים מהמינימום של הרגולטור. חברה יכולה לסרב לפריט שהרגולטור מתיר, והיא יכולה לסרב לו ללא פיצוי משום שהסירוב הוא החלטת בטיחות, לא הפרת חוזה. הכלל החל הוא המחמיר מבין השניים.

חישוב לדוגמה: האם מטען נייד זה מותר?

דירוג ואט-שעה אינו תמיד מודפס. ניתן לחשב אותו מהמתח ומדירוג אמפר-שעה שעל התווית.

שלב 1: קרא את התווית. דוגמה: 3.7 V, 20,000 mAh.
שלב 2: המר mAh ל-Ah. 20,000 mAh / 1,000 = 20 Ah.
שלב 3: הכפל מתח באמפר-שעה. 3.7 V x 20 Ah = 74 Wh.
שלב 4: השווה עם הסף. 74 Wh מתחת ל-100 Wh, כך שהוא מותר בתא הנוסעים לפי המשטר הסטנדרטי.
שלב 5: בדוק את כלל חברת התעופה. חלק מהחברות דורשות אישור מעל 100 Wh; חלקן מתירות עד 160 Wh באישור; מעל זה, ההובלה בדרך כלל אסורה.
שלב 6: בדוק את הסימון. אם דירוג ואט-שעה אינו מסומן על הסוללה, הביטחון עשוי לסרב לה ללא קשר לנתון המחושב.

אותו חישוב חל על סוללת מחשב נייד, סוללת מצלמה ומטען נייד. הנתון הקובע הוא דירוג ואט-שעה, והתנאי שמשנה את התשובה הוא הסף שמפרסמת חברת התעופה והרגולטור במועד הנסיעה.

מה אנשים טועים, ולמה

הטעות הראשונה היא התייחסות לכלל 100 מ”ל כהקצאת נפח. הכלל הוא מגבלת מיכל, ובקבוק 200 מ”ל חצי ריק הוא עדיין מיכל של 200 מ”ל. הטעות טבעית משום שהכלל מתואר בדרך כלל כמגבלה על כמות הנוזל שניתן לשאת, והמיכל הוא היחידה הנמדדת.

הטעות השנייה היא הנחה שהכלל זהה בכל שדה תעופה. הוא אינו, משום שהכלל תלוי בסורק שבנקודת הבידוק, ופריסת הסורקים אינה אחידה. נוסע שנשא בקבוק גדול דרך שדה תעופה אחד עשוי להיתקל בסירוב באחר, והסירוב נכון בשני המקרים.

הטעות השלישית היא אריזת מטען נייד במזוודה שנשלחת לבטן. הפריט מותר, אך המקום אינו. הטעות טבעית משום שמטען נייד נראה כמו כל אביזר אחר, וכלל הסוללות מוסבר בדרך כלל במונחים של מה שאסור ולא היכן פריט מותר עשוי לנסוע.

הטעות הרביעית היא הנחה שחברת התעופה קובעת את הכלל. חברת התעופה אוכפת את כלל הרגולטור ועשויה להוסיף כלל משלה, אך היא אינה קובעת את משטר הביטחון. כאשר נוסע שואל את סוכן השער מדוע הכלל שונה מהטיסה הקודמת, התשובה הכנה היא שהטיסה הקודמת יצאה משדה תעופה אחר.

היכן הנתונים חיים

שום תשלום, הקצאה או מידה של חברת תעופה מסוימת אינם שייכים לעמוד זה, משום שכל נתון נושא תאריך ומשטר. העמודים לפי חברת תעופה נושאים את הנתונים המאומתים: מידות מזוודת היד, ההקצאה לבטן, ספי הסוללות שהחברה מיישמת, והתאריך שבו כל אחד אומת. עמוד הביטחון של שדה התעופה נושא את עמדת הנוזלים והאבקות לאותה נקודת בידוק. עמוד הרגולטור נושא את האמנה: Regulation (EU) 2015/1998, כלל 3-1-1 של TSA, ההוראות הטכניות של ICAO, 49 CFR Part 175.

הכלל שחשוב הוא זה שבנקודת הבידוק שעוברים, והוא נקבע על ידי הרגולטור של שדה התעופה, לא על ידי חברת התעופה.